בוקר אחד הייתי בגן סאקר, ונתקלתי בסנסציה מפתיעה ומסקרנת. על עץ גדול ומרכזי היו תלויים שעון ומראה גדולה, ומתחתם שלט כתוב.
כמו כולם, הייתי חייבת פתאום לדעת דחוף מה השעה בדיוק. (כלומר, ידעתי בערך. כי יצאתי מהבית בשעה 6:15, והנסיעה לגן אורכת עשר דקות בערך. מן הסתם עכשיו 6:25. אבל פתאום בער לי לדעת בדיוק. איך אפשר ככה, בערך). וגם להציץ במראה כדי לראות שהכל בסדר איתי (כן, ברור שהסתכלתי במראה בבית לפני שיצאתי, ובמראה שבמעלית, ובמראה שבלובי של הבנין, אבל היתה רוח קלה בחוץ, ובטוח אני כבר נראית זוועה).
כשהתקרבתי קראתי את הכתוב בשלט:
"ברוכים הבאים מגן סאקר!
על מנת לשמר ולתחזק את הכושר הגופני בצורה מיטבית במהלך החיים, יש להקפיד על פעילות אירובית הכוללת:
שחיה, הליכה, רכיבה על אופניים, ריצה ועוד פעולות גופניות אחרות.
אבל – הפעילות הטובה מכולן, שמהווה כלי מספר אחד לשיפור הכושר הגופני, והמוסכמת על כל המקצוענים – היא – קפיצה בחבל (דילוגית).
ברגע שלומדים את הכללים הנכונים לקפיצה בחבל, הופכים להיות מקצוענים במהירות, ומאותגרים לשיפור השגים.
בהצלחה – שלכם – סקיפי!"
את 'סקיפי' אפשר לפגוש בכל יום שלישי בבוקר באיזור מתקני הכושר.
השמועות מספרות שלפני שעלה ארצה מארצות הברית, הוא ניהל חדרי כושר בו התאמנו מפורסמים, כמו מישל אובמה. כך אומרת השמועה, אבל למעשה 'סקיפי' עלה לארץ לפני שנים רבות, כשהגברת הראשונה עוד לא ראתה אף פעם את וושינגטון. גם אם הסיפור אמת וגם אם בדיה – כנראה שהחלק הראשון של השמועה, על מועדון הכושר אותו ניהל, בהחלט יכול להיות אמיתי.
כיום הוא משוגע לקפיצות בחבל, ומאמן ספורטאים בדילוגית, ובכל פעם שעוברים לידו רצים, הוא מרגיש שליחות של ממש להסביר להם את גודל בזבוז הזמן בספורט בלתי יעיל שכזה, ועד כמה שדילוגית היא הפתרון הנכון והאחרון.
יתכן שהקפיצות בחבל פותחות את הראש לחשיבה יצירתית, או יתכן ש'סקיפי' היה יכול לעשות הסבת מקצוע לפרסומאי מעולה.
על כל פנים, 'סקיפי' חשב על מהלך יצירתי, שגרם לכך שכל המבקרים בגן סאקר, עצרו כדי לבדוק דחוף מה השעה ואיך הם נראים היום, וכדי לקרוא בעיון את השלט, ולהסתכל סביב כדי למצוא את 'סקיפי' קופץ ומקפיץ באופק. הרעיון הפשוט שלו לא יכל להשאיר אף אחד אדיש.
משאת נפשו של כל יוצר קמפיינים.
*
ומה אני עשיתי בגן סאקר?
רצתי.
לא, אינני כמו האמהות מפארק הירקון, כן, היפהפיות עם העגלות, בהן אני מקנאה עד כלות נפש.
לבושות בקפידה, נודפות ריחות של מרכך כביסה, בושם ומקלחת, מטיילות עם תינוקן, מפטפטות עם חברה ששפר מזלה כמותן, ובעיקר – הקצב! לאט, לאט, לאט, צעד אחר צעד, בשלוות עולמים.
הן מסוגלות לשבת שעות על ספסל בשמש המלטפת, ואף פעם התינוק בעגלה לא בוכה! לא מנדנד! לא עושה קונצים!
והן צעירות ויפות, לא פנסיונריות!
הלוואי שאזכה לטייל להנאתי בגן סאקר, אבל בינתיים אני זוכה לבקר בו בשעות בוקר מוקדמות מאד או בשעות לילה מאוחרות מאד, ולמטרות תכליתיות מאד.
ממוקדת מטרה: באה, רצה, מתנשמת ומתנשפת, סופרת את הקילומטרים אותם אני אמורה לצלוח, וחוזרת הביתה.
*
אם כבר ריצה, אז יש לי איתה כמה בעיות:
1. מה עושים עם הראש? הרגלים אצות רצות, הזרועות מקופלות ונשלחות קדימה ואחור לקצב הריצה, וכפות הידיים קפוצות לאגרוף ומכות באויר בנחישות. אבל הראש? הוא יושב שם למעלה, כבד, מעיק, וכל תנוחה שהיא פשוט לא מתאימה לו. אם היתה אפשרות להניח אותו איפהשהו זה היה יכול להיות רעיון טוב.
2. אני יודעת שזה נשמע לא טוב, אבל אני לא מבינה מה נסגר עם פציעות הספורט שהייתי אמורה לחטוף מזמן, אבל עדיין לא חטפתי? לפי כל המאמרים והספרות המקצועית, בתור רצה חובבת, אני אמורה להפצע מדי פעם.
אני חוששת שאולי אני לא רצה כמו שצריך. עובדה, אפס פציעות! משהו פה לא בסדר.
אני מחכה בקוצר רוח ל"פציעת ספורט". איזה שם מרשים.
פציעה כזאת שתאפשר לי להמשיך לחיות את חיי כרגיל, אבל תשבית אותי לאיזה שבועיים-שלושה מהריצה. פציעה שאצטרך ללכת בגללה לאורטופד, או אפילו אורטופד-מומחה-לספורט, או אפילו אורטופד-מומחה-לפציעות-ריצה. בקול חמור סבר הוא יגיד לי: גב' בצלאל, הפציעה שלך חמורה. גיד אכילס בסכנה. את חייבת להפסיק את הריצה לגמרי למשך שבועיים.
איזה תענוג! זה יאשר לי שאני רצה כמו שצריך! ולא מבלה ומכלה את זמני לריק בגן סאקר.
3. כמובן שמה שהוציא אותי מהכורסא לגן סאקר, היה הספר הנפלא "נולדנו לרוץ". ברוב כשרון, המחבר מכניס את הקורא לעולם המושגים של הריצה והספורט, בלי לשעמם, ובלי לתת הרגשה של חוסר שייכות. פתאום הריצה נעשית הדבר המרתק ביותר בעולם, ואי אפשר להתנתק מהאוירה הקסומה והמסתורית של הספר, עד שהוא מסתיים.
לכל מי שקורא את הספר ברור כשמש, שמהיום והלאה הוא מתחיל לרוץ, כשצ'יק צ'ק הוא עולה ומתעלה ומגיע לרמות בינלאומיות של רץ אולטרה-מרתונים מקצועי. כל הדמויות בספר התחילו ככה, מאפס, ופתאום גילו שרגליהם סוחבות אותם למרחקים הזויים, והם הופכים לרצי אולטרה כמעט בלי לשים לב.
מה רבה אכזבתי. כבר שנים אני רצה ורצה ורצה, ולפי הספר כבר מזמן הייתי אמורה להפוך לאגדה. אבל אצלי משום מה זה פשוט לא עובד.
*
הסלוגן של נייקי, JUST DO IT, תמיד היווה בשבילי מודל לסלוגן שנכנס טוב, וכולם מכירים, אבל הוא נבוב מתוכן ולא קשור לחברה אותה הוא מייצג.
אבל מאז שמאמנת הריצה שלי, רונה, הסבירה לי למה היא מעריצה אותו, ולמה אין משפט שקשור יותר ממנו לספורט, התחלתי לאבד מהבטחון, ולהשתכנע:
בספורט, היא אומרת, אין כמו מוטיבציה נוצצת וחלומית, כדי להניע לאימוני ספורט קשים ומייזעים.
אבל המציאות מורכבת משגרה רגילה, ולמוטיבציה, השראה והתלהבות אין מקום בשגרה היומיומית, השוחקת והמשעממת. השגרה לא מורכבת מחלום; היא מורכבת ממערכת של ימים. ויש ימים ויש אימונים שהיכולת לצאת לריצה משתבשת והתירוצים הופכים הרבה יותר זמינים. ויש תקופות בהם התשוקה לוקחת מקום משני לתשישות וללוח הזמנים ולסדרי העדיפויות.
זה הזמן והמקום של "JUST DO IT"!
פשוט תצא החוצה ותתחיל.
אל תחשוב, אל תתרץ, וגם אל תחכה להשראה.

כי מה שמרכיב חלומות ומה שמביא את ההישג, הם השגרה, היומיום והרגעים שאף אחד לא יצלם; רגעים של זיעה ושחיקה ועייפות. בשביל להגשים אותם, צריך לעבור את כל הרגעים השגרתיים בדרך. לכן פשוט – JUST DO IT.

בעיני, זה נכון בכל דבר. ובמיוחד לי. אל תתרצי, ובעיקר, אל תחכי להשראה נוצצת. פשוט תעשי.

 

*
ואווו, אני נשמעת ממש מרשימה. בבלוג שלי, שאמור להיות בלוג של מעצבת גרפית, יש אפילו מאמר על ריצה. בטוח מדובר באישיות רבת פעלים, תחומי ענין והצלחות מזהירות.
אז רק למען האמת והענווה, הלוואי שהייתי נחשבת אפילו לרצה חובבת. כי נכון לעכשיו, אני מצליחה לתלוש את עצמי, ולצאת לרוץ פעם בשבוע, (לפעמים לפעמים פעמיים), לריצה קצרה, מסורבלת, ורחוקה מלעורר התפעלות.
ואחרי זה אני מתלוננת שאף פעם לא נפצעתי.